כנות – בדרך לתודעות החדשות אנחנו כל פעם יוצאים ממצרים

מה זה חירות בשבילי?
חירות בשבילי זה היכולת לעבור בין תודעה אחת לתודעה אחרת.
מה זה תודעה בשבילי?
תודעה בשבילי זה השיח הפנימי שלי, הדרך בה אני תופס את המציאות, והרי הדרך בה אני תופס את המציאות שלי, זו גם המציאות שלי.
מעבר בין תודעות זה למשל מעבר בין תודעה שבה כסף מגיע מעבודה קשה, לתודעה שבה כסף נמצא איפה שטוב שלי.
מעבר בין תודעות זה לעבור מתודעה שבה עונג ותאווה ויצר אלו דברים שצריך לשלוט בהם, דברים שצריך להחניק ולהדחיק, לבין תודעה שאלו הם דברים שיובילו את התנועה שלי.
מעבר בין תודעות זה לעבור מתודעה שאני כל הזמן מרגיש שאני צריך להתפשר, להיות יותר טוב, לתקן את עצמי, לתודעה שבה אני כמו שאני ברגע הזה – זה מדהים.
מעבר בין תודעות זה לעבור מתודעה שבה יש עצלנים וחרוצים, מדויקים וחפיפניקים, מסודרים ומבולגנים, לתודעה שבה יש לכל אחד את הקצב שלו, את דרך הראיה שלו.
מעבר בין תודעות זה מעבר מתנועה מתוך ריצוי ופחד, לתנועה מתוך הנאה ועונג.
מתנועה מתוך חוסר לתנועה מתוך בא לי.
מתנועה מתוך הישרדות, לתנועה מתוך שפע.
מתודעה שבה אני צריך ערך, והערך הזה נמצא אצל אנשים אחרים בידיים, לבין תודעה בה אני אדם חופשי, והערך שלי זה הקיום שלי. בלי שום דבר נוסף ועל כל התנהגויותיי.
ומבחינתי סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של מעבר בין תודעה של עבד, לתודעה של בן חורין, שזה הבסיס של כל תנועה בין תודעות.
*
אני אוהב הרבה פעמים להסתכל על סיפורי התורה כמדריך תודעתי, מעין משחק כזה, בו כל הדמויות בתורה הם בעצם חלקים בתוכי.
בסיפור המקראי אברהם אבינו, אבי הדת היהודית, עוזב את בית הוריו, כי הוא מגלה אל אחד במקום אלילים בפסלים. אל אחד שאף אחד לא רואה. אל אחד ששוכן בליבו.
והוא יוצא לחיות את החיים בהקשבה לאל הזה. הוא יולד את יצחק, שיולד את יעקב, שיורד עם 12 הבנים שלו למצרים.
וכעבור כמה מאות שנים, יוצא ממצרים עם שלם. עם ישראל. מקבל ספר תורה, ומשתכן בארץ המובטחת.
*
ולצורך המשחק, אני מחליט עכשיו שכל הדמויות בסיפור הזה, הם חלקים בתוכי. בתוכנו.
ושהמעבר מעם ישראל שהם עבדים במצרים, לעם ישראל שהוא בן חורין, זה בעצם סיפורה של ההתרחבות שלנו, של גדילה תודעתית בתוכנו.
ועכשיו אני מסתכל שוב על הסיפור הזה:
סיפור בו יש תודעה של עבדים במצרים, שיוצאים למדבר, שם הם מקבלים תודעה חדשה ואיתה עוברים לגור בארץ המובטחת.
אז שלב ראשון בגדילה תודעתית זה שעם ישראל סובל במצרים. מענים אותם, והם צועקים לאלוהים שיושיע אותם. ואפשר להגיד שהצעד הראשון במעבר מתודעה אחד לשנייה,הוא הצעקה לשינוי. שבדרך כלל תגיע מתוך סבל. אבל אני מעדיף להתבונן לעומק של זה, ולהגיד שהשלב הראשון בשינוי יגיע בדרך כלל מתוך תחושות בגוף. משהו שיגיד לי שאני לא במקום שלי. שאני לא בארץ שלי. שאני לא חי כפי שאני רוצה ומאמין שאני רוצה לחיות.
בסיפור שלנו משה הוא זה שנבחר להושיע את עם ישראל, להוביל אותם, ובמקרה שלנו אני אקרא למשה הרצון שלנו, משהו בתוכנו שיודע מה הוא רוצה, שיודע לאן הוא רוצה ללכת.
על משה אנחנו יודעים שהוא מעולם לא היה עבד, אנחנו יודעים שהוא מגמגם, שקשה לו להביע את עצמו בבהירות, ולכן הוא נעזר באחיו אהרון, שידברר אותו. הטיפ שהוא מקבל מאלוהים זה בעצם אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, ו-מטה.
וזה מסתדר לי עם הרצון שלא תמיד יודע להשמיע את עצמו ברור, שהרבה פעמים צריך עזרה בדיברור שלו החוצה, שהרצון לא תמיד מבין מה זה להיות עבד, מה זה כבלים. הוא רוצה את מה שהוא רוצה, והדבר הכי נכון זה פשוט להקשיב לו ככה, נקי.
גם מטה קסמים – הרבה פעמים לרצון יש מטה כזה, שמצליח ליצר במציאות שלנו ניסים ונפלאות בשביל שנאמין לו.
אבל מי שלא משתכנע, שלא מסכים לשחרר את הרצון ולהעביר את התודעה הישנה שלנו לשלב הבא, נכון, זה המלך פרעה.
ולא רק שפרעה לא מסכים שנלך, עוד מסופר לנו שאלוהים מקשה את ליבו, שוב ושוב. וזאת על מנת שיראו את כוח זרועו.
ואני מבין שהרבה פעמים אני ארצה משהו, אבל לא אשחרר לעצמי לעשות את זה. ואז אני אקבל עוד שיעורים, ועוד שיעורים, עד שאני אתרצה ואסכים לי לשחרר את הרצון. וזאת על מנת שאני אראה עד כמה כוח רצון יש לי, ועד כמה אני רוצה את זה, גם בשביל התנועה וגם בשביל יתר הדרך.
*
ועכשיו למכות:
אני לא אפרט פה מה לדעתי מסמלת, בתודעה שלנו, כל מכה ומכה, אבל אתם מוזמנים לנסות לשחק עם זה:
מכת דם – שתייה. מים. כל היאור הופך לדם, ולעם אין את הבסיס, מים. ולא סתם זה הפך לדם, כי זה אולי באמת השיעור הראשון שלנו, בדרך לרצון: התחושה הזו שרוצים לזוז כבר עוברת בבסיס שלנו, ביסודות.
מכת צפרדעים – השדים שיוצאים החוצה, דברים שניסינו להסתיר פתאום מתגלים, משהו לא מצליח להישאר אסוף כמו שהיה יכול להיות פעם.
מכת בכורות – נוגע בדבר היקר לנו מכל, זה יכול להיות בבריאות שלנו, זה יכול להיות בזוגיות, בהורות, בחברויות יקרות.
אבל בסוף עם ישראל משתחרר ויוצא למדבר: הוא לוקח איתו רכוש גדול, כלומר לוקח הרבה דברים מהתודעה הישנה, דברים חומריים, אבל במחשבה הוא יוצא למדבר, לקבל את התודעה החדשה שלו.
וממש רגע לפני שהרצון מוגשם ויוצא לדרך, המצרים מחליטים לעשות עוד ניסיון אחד אחרון, ורודפים אחריהם. ועכשיו עם ישראל נמצא כביכול במבוי סתום: מצד אחד התודעה הישנה רודפת אחריו, רוצה אותו בחזרה, ומצד שני הוא רצה קדימה, אבל יש מולו ים. ואז מה קורה? משה מרים את המקל, וים סוף נחצה לשניים. ובני ישראל עוברים בתוכו. מרגיש דומה, לא? רגע לפני שאנחנו צועדים כבר קדימה, לעבר הרצון שלנו, לעבר התודעה החדשה שלנו, התודעה הישנה רודפת אחרינו מנסה לעצור אותנו, ולפעמים זה נראה שאין לאן ללכת קדימה, אבל יש. וכן לפעמים זה ממש דורש מאיתנו לחצות את ים סוף באמצע. ממש ללכת בתוך הדבר החדש, המפחיד והלא ידוע.
זהו אחרי הים אנחנו כבר בדרך: נפרדנו מהישן , 4 ימים עד 40 שנה לחדש.
ומה קורה בדרך? זה כבר סיפור, עם ישראל הצועד במדבר.
רק כמה נקודות לחשוב עליהן מתוך הסיפור המקראי:
משה מעולם לא הגיע לארץ המובטחת, אלא מת במדבר.
רגע לפני שבני ישראל קיבלו את לוחות הברית, בזמן שמשה הלך לקבל אותם בהר סיני, הם הקימו עגל מזהב, וסגדו לו.
במקום ללכת כמה ימים הם הלכו 40 שנה, למה? כי הם לא בטחו שטוב שם, במקום החדש. הם פקפקו בהם.

כולנו כל הזמן עוברים לתודעות חדשות:
בדרך לתודעות החדשות אנחנו כל פעם יוצאים ממצרים, מונהגים על ידי מנהיג מגמגם שמעולם לא היה בתודעה הישנה, מתמודדים עם מלך מרושע עם לב קשה ומתחילים לצעוד לארץ המובטחת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *