כולם רבים, נכון? – דריה כנף

השבוע אני ורועי יצאנו עם זוג חברים.
ובארוחת הערב עצמה הכל היה נעים: שתינו יין, צחקנו, החזקנו ידיים והחלפנו נושאי שיחה במהירות האור.
ובסוף הערב נפרדנו מהם בחיבוק ונשיקה, הבטחנו זה לזו שניפגש שוב, היה מעולה!
ואיך שעזבנו אותם ופנינו לרחוב הצדדי של החניון, התחלנו לריב.
***
זה התחיל מזה שברגע הראשון שהיינו לבד רועי אמר לי: "סבלנות זו לא התכונה החזקה שלך, הא?",
אני מצידי ישר קפצתי ועניתי לו: "מה? אני לא מאמינה ! זה היה פשוט ברור שתמצא על מה לריב איתי בשנייה שניפרד מהם , סבלנות? אני חסרת סבלנות ? אני ?"
הוא מייד ענה: "מה את קופצת? לא מעניין אותך לשמוע מה הפריע לי?"
אני עניתי ש: "האמת היא שזה לא משנה, הכל תמיד מפריע לך",
הוא אמר שיש לי "יכולות תקשורת מוגבלות",
אני שאלתי אם יש לו משהו יותר כוללני ופוגעני להגיד?
הוא אמר שלזה בדיוק הוא התכוון,
אני אמרתי נו אז יאללא, בבקשה, תגיד לי, למה אני לא סבלנית??
הוא מצידו כבר לא הסכים להגיד,
אני אמרתי עוד משפט מעליב,
הוא הזכיר לי עוד משהו מהילדות,
ועד שהגענו לאוטו כבר היינו בשביתה איטלקית שנמשכה כל הלילה, וגם למחרת,
ובמהלכה לא החלפנו מילה.
***
ובמהלך השביתה הארוכה חשבתי לי, שהנה עוד הוכחה.
עוד הוכחה לכך שמה שרואים בחוץ, זה לא בהכרח מה שקורה בפנים.
הרי כמה פעמים בחיי ראיתי זוגות מושלמים וקינאתי בהם, שגם אחרי 15 שנה הם כל כך דביקים ומתוקים ומתחשבים, ולרגע אחד לא דמיינתי שהם יריבו אחר כך בדרך לחניון?
כמה פעמים בחיי ראיתי נשים מוארות, לבושות יפה, שותות יין וצוחקות בפה מלא, ולא תיארתי לעצמי שחצי שעה אחר כך הן ישכבו במיטתן, עיניהן פקוחות לרווחה בחשכה, וליבן עצוב ודואב?
***
וגם חשבתי לי, שתקשורת זוגית היא, בוודאות, החומר הכי נפיץ ביקום:
שמספיקה מילה אחת קטנה מבן הזוג שלנו, כדי שכל האדמה תרעד, יום יהפוך ללילה, ואור גדול יהפוך לעלטה.
ובאותם רגעים חשוכים, נעלמים לנו כל הכלים:
כל המסננים שרכשנו, ההדרגתיות והאיפוק שסיגלנו לעצמנו, הבינה היתרה, ניסיון החיים, הבגרות – כולם נעלמים ברגע מפני מילה או מבט של הבן זוג, שפוגשים אותנו בנקודה הכי כואבת, שנוגעים בנו במקום הכי עמוק, שמטריפים את כל חושינו באחת, וזורקים אותנו לתוך מחול שדים רגשי וכואב.
באותו רגע אנחנו פשוט מושלכים לתוך מנהרה חשוכה, ללא אור בסופה, מנהרה שרק בן הזוג שלנו יודע היכן היא נמצאת, ורק הוא יכול היה להביא אותנו לתוכה.
***
ואז גם חשבתי לי, שהמנהרה הזו, המנהרה הסודית הזו שבה ממוקמים כל הכפתורים הכי כואבים וכל הזיכרונות הכי אינטימיים שלנו,
המנהרה הזו היא מנהרה דו כיוונית.
יש לה 2 כניסות.
וגם כשכבר נזרקנו פנימה, בחסות מילה שבן הזוג זרק, יש לנו אפשרות לזכור שיש ממנה עוד פתח, פתח היציאה.
ושמהפתח הזה אפשר לצאת, אם רוצים, מחוזקים יותר. יודעים יותר. שמחים יותר.
כי אם כבר הגענו למנהרה החשוכה הזו, אולי אפשר לנצל את הזמן שאנחנו שם ולעשות אתו עבודה?
אולי אפשר, בזמן שאנחנו שם, לנסות ולשמוע את מה שרצו להגיד לנו ולא הסכמנו לשמוע?
לנסות ולזכור שמי שזרק אותנו לשם, הצליח לעשות כך רק בזכות העובדה שהוא מכיר אותנו כל כך טוב וכל כך מקרוב, אחרת הוא לא היה יודע היכן המנהרה ממוקמת בכלל….?
לנסות ולזכור שלהיכרות הכל כך אישית ואינטימית הזו יש הרבה צדדים חיוביים, בדרך כלל, ולהתרפק עליהם…
לנסות ולהבין שלא סתם קיבלנו את המכסה הזה, המכסה שיכול הכי לעצבן אותנו – אבל בה בעת, לייצר ביחד איתנו אחלה אורז smile emoticon
***
ואחרי שחשבתי על כל זה, המשכתי בשביתה האיטלקית עוד קצת
(כי בשביל מה גידלנו את האגו, אם לא עבור רגעים כאלו בדיוק?),
ואחרי כל זה,
יצאתי מהמנהרה.

וחיכה לי שם אור גדול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *