בית – דריה כנף

כשנפרדנו מכל מי שהכרנו בקופנגן, והיו הרבה פרידות ומאד מרגשות, כמעט כולם חיבקו ונישקו אותי עם הרבה אהבה, וכל הזמן אמרו לי שהם יודעים שזה נורא מבאס לחזור לישראל. ושהם מחזקים אותי. ושאתנחם בכך שיש לי זיכרונות, ושהיה מדהים, ואל תשכחי שהחיים זה תנועה, ואת יכולה לטוס שוב מתי שבא לך.
*
ובשעה שהקשבתי לניחומים חשבתי לעצמי, וגם אמרתי בקול, שזה בכלל לא מבאס בשבילי לחזור. להיפך אפילו.
ונורא התרגשתי בלב לדמיין: איך איכנס בדלת הבית, אחרי כמעט חודש שלא פתחתי אותה. ואת הריח הנקי שיעלה באפי. ואיך אתקלח ארוכות במקלחת הנעימה שלי, ואחר כך אלבש את בגדי הבית הרכים שלי, ואשתה את הקפה הטעים יאמי יאמי שלי, ואשכב לישון במיטה המתוקה והנוחה שלי. כך דמיינתי לעצמי שוב ושוב ושוב, מה שעזר לי לעבור בקלות יחסית יומיים ארוכים של מעברים, וטיסות פנים וחוץ, ומוניות ומזוודות ותיקי גב עמוסים וגשם וברד ושמש קופחת ושינויי שעות.
*
ובאמת בסוף הגענו, והייתה לנו נסיעה נעימה הביתה עם נהג חמוד ורגיש, שסיפר לנו הרבה דברים מרתקים שלא ידענו על האיסלאם ועל החיים במדינה כערבי ישראלי.
וכשפתחנו סוף סוף את הדלת, חיכו לנו בית, וחיות, ורכבים, וגינה, כולם יפים מטופחים ומחייכים, אחרי שקיבלו טיפול מסור מאנשים טובים וקרובים לנו.
וכל יתר הדברים שחלמתי עליהם קרו בדיוק כמו שתכננתי, עד הפרט האחרון.
*
ועכשיו, בבוקר שאחרי, אני מרגישה הודייה עמוקה:
גם על שחזרנו בשלום מחוויה ארוכה ומרגשת,
גם על כל מי שאוהב אותנו ורואה אותנו ודואג לנו אפילו כשאנחנו לא נמצאים פה פיזית,
והכי בעולם – על הבית שבניתי לי. שלא משנה באיזה מקום מטריף חושים בעולם אהיה, בסופו של יום הוא תמיד הכי אהוב עליי.
*
וכשאני אומרת "בית", אני לא מתכוונת רק לבית הפיזי שלי.
אני מתכוונת לישראל, ויסלחו לי הציניקנים.
כי נכון שלפעמים לא קל בה. והכל נורא נורא יקר. ויש בה מלחמות. ושחיתויות. ואנשים שמרביצים למציל. ומציל שקורא לילדה "שמנה".
אבל בסופו של יום, זו המדינה שלי.
כאן נולדתי,
כאן נולדו לי ילדיי,
כאן בניתי את ביתי.
וטוב לי פה.
פשוט כך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *